כל שנה פורים מגיע עם תחפושות, צבעים, רעשנים – וכל המסכות שבעולם. אבל אם נהיה כנים עם עצמנו, אנחנו לא מחכים לפורים כדי להתחפש. אנחנו אלופי ההסתרה כל השנה.
למדתי את זה במסע חיי, שוב ושוב. את היכולת לחייך כשאני עצובה. את הכוח להיראות בטוחה כשאני מבולבלת. את הצורך להעמיד פנים שהכול בסדר, גם כשבפנים משהו מתפרק. המסכות האלו לפעמים מצילות אותנו, מאפשרות לנו לתפקד, מגנות על הלב שלנו מפני כאב ודחייה. אבל הן גם יכולות לכלוא אותנו.
כי מאחורי כל מסכה – יש אדם. אמיתי. רגיש. אוהב. פוחד. וכמה כוח נדרש כדי להסיר את המסכה ולהגיד: "זה אני. בדיוק ככה."
זה מפחיד, אני יודעת. חשיפה כזו מביאה איתה פגיעות. אבל היא גם מביאה חופש. את החופש להיות נוכחים באמת, להתחבר לאחרים ממקום כן, לאהוב ולהיות נאהבים על מי שאנחנו באמת, לא על מה שאנחנו מנסים לשדר.
אז אולי פורים הוא לא רק חג של תחפושות – אלא גם הזדמנות להוריד אותן. לתת לעצמנו רגע של אמת, של קבלה, של חופש מהצורך להיראות "כמו שצריך". אולי דווקא החג שבו כולם מתחפשים – הוא הרגע שלנו להסכים להיות אנחנו.
שיהיה לנו חג שמח, שלם ואמיתי. שנזכה להיות עם שלם ושמח, שכל החטופים יזכו לאור גדול, ושהחיילים שלנו יישמרו מכל רע. 
